עבר כמעט חודש מאז היום ההוא בבר, כשאלון השאיר אותי המומה וכואבת בין עשרות אנשים שאני לא מכירה, ואתמול הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שנמאס לי. נמאס לי לבכות עליו ונמאס לי להיות הצל של עצמי. אני מרגישה כמו מישהי שהייתה צריכה לקבל סטירה מצלצלת ולאף אחד לא היה את האומץ לתת לה אותה. אומנם לכל אחד יש את הזכות להתאבל על קשר שנגמר, אבל גם צריך להיות שלב שאתה אומר לעצמך: 'די, מספיק. אי אפשר לחיות בתוך מעגל בלתי נגמר של ייסורים רק כי אתה לא חושב שאי פעם תוכל להמשיך הלאה'. אלו רחמים עצמיים בצורה הקשה ביותר, ואם יש משהו שלמדתי מאמא שלי, אחרי שאבא שלי עזב אותה, זה שאין זמן לרחם על עצמך כשכל מה שנשאר לך זה את עצמך. את צריכה לעמוד בחזרה על הרגליים ולתת לחיים להמשיך, כי הרי הם ימשיכו בין אם תרימי את עצמך מהרצפה ובין אם לא, אז לא חבל לתת לזמן להתפספס?

​

אמה בל היא כתבת מתחילה בשבועון נשים. יש לה משרה שהיא אוהבת, חברים טובים שמלווים אותה על בסיס יומי, ומערכת יחסים יציבה ומתוקשרת עם אלון, כתב מצליח בעיתון מוביל. ערב אחד עולמה מתערער כשאלון נפרד ממנה ללא הסברים, ומשאיר אותה שבורת לב ומלאת שאלות.

הזוגיות הנוצצת של אמה ואלון הופכת בין לילה לפרידה מתוקשרת בעקבות סדרת טורים אישיים שאמה מתחילה לפרסם בשבועון, דרכם היא משתפת את הקוראים בתהליך הפרידה ומספרת על מערכת היחסים שהסתיימה. כשאלון נחשף לטורים הוא מחליט שלא להישאר חייב ועונה לכל טור שלה בטור אישי משלו.

הטורים המקבילים הופכים להצלחה מסחררת, דו קרב בשחור לבן, מאבק שבו למילים יש כוח לפגוע ואף לרפא.

אמה ואלון, שרק עכשיו יצאו מזוגיות אוהבת, מתמודדים עם ביקורות, צילומי פאפראצ'י ובעיקר עם הטור שמתפרסם כתגובה לשלהם בכל שבוע. האם הם יצליחו להמשיך הלאה? ומי מהם יהיה זה שיכתוב את המילה האחרונה?